ציתן

צַיְתָן

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	צייתן
הגייה*	tzaytan
חלק דיבר	תואר
מין	זכר
שורש	צ־י־ת
דרך תצורה	משקל קַטְלָן
נטיות	נ׳ צַיְתָנִית, ר׳ צַיְתָנִים, נ"ר צַיְתָנִיּוֹת

1. לשון חז"ל [לא בשימוש] המאזין לשיחות שאינו לוקח חלק בהן.

   • ”לֹא בָרָאתִי אוֹתָהּ [...] מִן הָאֹזֶן, וַהֲרֵי הִיא צַיְתָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, פסוק י): וְשָׂרָה שׁוֹמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל“ (בראשית רבה, פרשה יח, סימן ב)

2. עברית חדשה הנוהג לשמוע בקול האחר ולעשות כדברו.

   • ”מכל באי־ביתנו בסימטת הסנהדרין היה הוא הצייתן והכרוך ביותר אחרי אבי, נשמע לפקודותיו ונזהר מלהפליט מפיו אף מלה לא־עברית.“ (עם שחר עצמאותנו, מאת איתמר בן אב"י, בפרויקט בן יהודה)
   • ”סופו של הילד לפרוץ במרידה, אם כי באחור זמן. זהו ילד טוב וצייתן. אם אצוונו להתחנך כיהודי, ישמע בקולי;“ (שחוק ודמע בבית הדין, מאת שניאור זלמן חשין, בפרויקט בן יהודה)
   • ”וגם בעלי החיים הצייתנים, לימודי־המשמעת ויגיעי העבודה הקשה, נעשים בעונה זו קנטרנים, מורדים וגרויים.“ (פרחי־זיו, מאת שלמה צמח, בפרויקט בן יהודה)
   • ”היא היתה צייתנית, היתה כלה דבוקה בו; שכמותה תשמע בקולו לחלוטין; לא תהיה לה עזות-הפנים להרהר אחר צאתו ובואו, ולחקור – איך יבלה את זמנו ועם מי יבלה את זמנו.“ (אַהֲבָה מִתּוֹךְ קִצְבָה, מאת ולטר גרינווד, תרגום: אברהם רגלסון, בפרויקט בן יהודה)

גיזרון

1. מן הפועל צותת.
2. מן הפועל ציית

נגזרות

• צייתנות

תרגום

• אנגלית:
  1. eavesdropper‏‏‏‏
  2. obedient‏‏‏‏