”ותיאור זה לקוח ממושג התכסות בני האדם בפרוות עור הצאן, שבארצות הקדם לובשים אותן כשצד השערות הוא מחוץ, והצד החלק קרוב לגוף לובשיהן.“ (חקרי תהלים, מאת דוד ילין, בפרויקט בן יהודה)
בבית המקדש עמדה לשכת בית הפרווה: ”שֵׁשׁ לְשָׁכוֹת הָיוּ בָעֲזָרָה, [...] לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה, שָׁם הָיוּ מוֹלְחִין עוֹרוֹת קָדָשִׁים, וְעַל גַּגָּה הָיָה בֵית הַטְּבִילָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיּוֹם הַכִּפּוּרִים.“ (משנה, מסכת מידות – פרק ה, משנה ג). ל ר' שמעיה כותב בפירושו למסכת מידות (וכך סובר גם ה'תוספות יום טוב'), שלשכה זו נקראה על שם עורות הפרים שהיו מולחים בה. המשמע הנוכחי הוא מחידושי אליעזר בן־יהודה. כך במאמר בעיתון "הצבי" מראש חודש חשוון התרמ"ט [1]: "פרוה הוא על שם העורות, והוא שם קדמון (שיצא אולי משימוש הלשון בימי חכמי התלמוד) לעור כל בהמה וחיה עם השׂער שעליו, וכמשמעתו בלשון ערבית. ועל כן יקראו בערבית פַּרְוָה לעור הראש שבאדם. מזה הוא השם לכל עורות החיות מעוּבּדים בהשׂער לעשות בגד חם – – – וזכינו לעניין הרחבת הלשון לשם עברי לכל מיני עורות השׂער העשויים לעשות בגדים חמים וכן לעצם הבגד, כמו בלשון ערבית.
על-פי דברי רב יוסף בתלמוד הבבלי (יומא לה, א), נקראה לשכת הפרווה על שם מכשף בשם זה שהמקורות מוסיפים שהציץ בהגנב למעשה עבודת הכהן הגדול, נתפס הוצא להורג,ובכנוי לשכה על שמו הונצח כך לדראון עולם. אולם כנראה שהותקנה במקום מערכת לשאיבת מים מן הקומה התחתית אל מפלס עילי,דבר שבימים ההם נחשב כמעשי-מכשף, ומשכך הפך למגבר של שליטה חברתית-תודעתית בידי חז"ל ו"כישופיהם", בהמון הנבער.
לפי חוקי הכשרות, מאכל שאינו מוגדר כבשרי וגם לא כחלבי.
מאפה חלבי בתבניתו ומאפה פרווה בתבניתו שנאפו באותו זמן באותו התא בתנור – המאפה הפרווה הוא בחזקת חלבי מותר לאוכלו לאחר בשר, אך אין לאוכלו בסעודה בשרית. (מתוך תשובה לשאלה בעניני כשרות)
גלידת פרווה מתאימה לקינוח ארוחת בשר.
[עממי] בהשאלה: לא טוב ולא רע, משהו או מישהו שקשה לעמוד על טיבו.
ערך בוויקיפדיה: פרווה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרווה