נדב

נָדַב[עריכה]

לשון המקרא היה בו רצון טוב לתת, חש צורך לתרום.
- ”דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.“ (שמות כה, פסוק ב)
- ”וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יהוה...“ (שמות לה, פסוק כא)

הפועל במקרא רק בנסמך ללב וכדומה.

נתן בחפץ ליבו שלא בחיוב
- אם מנדבין דבר לבית הכנסת מקבלין מהם (רמ"א שולחן ערוך הלכות צדקה רנ"ד)
- אל תנדב את אחרים במקומך למשימה

לשון חז"ל ניתן ברצון הנותן שלא בחובה. [הלכה] שבעליו התחייב בנדר כללי לתת אותו או דוגמתו.
- ”(אֲבָל) נְדָרִים וּנְדָבוֹת, מְקַבְּלִין מִיָּדָן; זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנִּדָּר וְנִדָּב, מְקַבְּלִין מִיָּדָן; כָּל שֶׁאֵין נִדָּר וְנִדָּב אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן.“ (משנה, מסכת שקלים – פרק א, משנה ה)

שם פרטי לזכר.
- ”וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא אֶת-אֶלְעָזָר וְאֶת-אִיתָמָר.“ (במדבר כו, פסוק ס)
- ”וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יָרָבְעָם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה וַיִּשְׁכַּב עִם-אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ נָדָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו.“ (מלכים א׳ יד, פסוק כ)
- ”וַיִּהְיוּ בְנֵי-אוֹנָם שַׁמַּי וְיָדָע וּבְנֵי שַׁמַּי נָדָב וַאֲבִישׁוּר.“ (דברי הימים א׳ ב, פסוק כח)
- ”וּבְנוֹ הַבְּכוֹר עַבְדּוֹן וְצוּר וְקִישׁ וּבַעַל וְנֵר וְנָדָב.“ (דברי הימים א׳ ט, פסוק לו)