מבוי

מָבוֹי[עריכה]

לשון חז"ל רחוב פנימי – בדר"כ צר וארוך – ומשותף לכמה חצרות שפתיחיהן בצידיו.
- ”חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ וּפְתוּחוֹת לְמָבוֹי, עֵרְבוּ בַּחֲצֵרוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת, וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי; וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי, מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן.“ (משנה, מסכת עירובין – פרק ו, משנה ח)
- ”חצר של רבים ומבואות שאין מפולשין עיריבו מותרין לא עיריבו אסורין“ (תוספתא, מסכת שבת – פרק א, הלכה ה)

צורה משנית למילה המקראית מבוא. במקום הצורה המקראית משורשי ע"ו-ל"א (מבוא) נוקטת לשון תנאים בלשון יחיד בצורה משורשי ע"ו-ל"י (מבוא-מבוי).
במשנה, במגילת שירי עולת השבת, ובמגילת ההודיות שלשונם מגלמת לשון מעבר מן הלשון המקראית-ללשון חז"ל, מופיעה תיבת "'מבוא'", לצד תיבת "מָבוֹאִי" המחודשת, החוקר משה בר אשר הסיק כי תיבה זו אומנם משמרת את המשמעות שבתיבת מבוא המקראית, אך צורנית משקפת היא שלב ביניים שסופה בהסטת מה של המשמעות המופיעה במילה התנאית המאוחרת, להלן: מבוי.

ערך בוויקיפדיה: ערך בוויקיפדיה

השורש ב־ו־א הוא שורש מורכב השייך גם לגזרת נע"ו/י וגם לגזרת נל"א.