לשון ימי הביניים (מטלורגיה) עיצב את הצורה של מתכת מלובנת או מחוממת על ידי הכאה בפטיש או לחיצה במכבש.
"חשלי דודי - מחשלין ומרדדין נחשת ועושין ממנו יורות ומסריח הוא. (רש"י על כתובות עז א) = "חשלי דודי [נפח דודים, מי שמחשל דודים] = מחַשְּׁלִים ומרַדְּדִים נחושת ועושים ממנה קלחות, והדבר מסריח"
"בהתחילה עיצב האדם את צורת המתכת הטהורה בפטיש-אבן, בקור, ולאחר מכן גילה שיוכל לעשות זאת גם בחום. הוא למד לחשל את המתכת, להקשותה תחת הלמות פטישים, לרככה בחום, להתיכה ולצקת אותה בתבניות חמר, אבן או חול." (תולדות הטכנולוגיה של המתכת, באתר ניוטק עיבוד שבבי, 2015)
לשון חז"ל חיזק.
”הרוח הזה בשעה שהוא יוצא בעולם הקדוש ברוך הוא מחשלו בהרים ומשברו בגבעות“ (קהלת רבה, פרשה א, סימן )
ארמית: חֲשַׁל – 'רִקֵּעַ' (שיטח דף מתכת), לפי Sokoloff[1], גם בארמית-סורית,[2] עובדה שצוינה בדיוני האקדמיה על המילה.[3] המילה מופיעה בתרגום המקרא לסורית, בפשיטתא: ”וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב“ (שמות כה, פסוק יב) = "ܘܬܶܚܫܽܘܠ [=תחשול] ܠܳܗ̇ ܐܰܪܒܰܥ ܙܰܩܙ̈ܩܳܢ ܕܕܰܗܒܳܐ":[4] הפועל יצק המקראי מתורגם לפועל חשל (ܚܫܠ) בארמית-סורית. השורש בארמית כנראה התפתח משורש ארמי קדום יותר במשמעות כללית של 'למחוץ' או 'למעוך', שכן פעולת החישול כרוכה בלמחוץ או למעוך את המתכת: שורש זה מופיע באכדית [1]ḫašālu 'מחץ', 'מעך', ובארמית מקראית: ”פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא“ (דניאל ב, פסוק מ) = "הברזל מנתץ ומוחץ את הכול".
ערך בוויקיפדיה: חישול