חרול

חָרוּל (גם: חָרֹל)[עריכה]

לשון המקרא קוץ, שם כולל לקוצים.
- ”בֵּין שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ.“ (איוב ל, פסוק ז)
- ”וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה.“ (משלי כד, פסוק לא)

יתכן כי מקור השם בשורש ח־ר־ר.
באוגריתית באה במקום חרול תיבת חירן והחוקר גורדון סבור שמדובר במילה שאולה מלשון חורית . לדעת טור סיני מלת חרון הבאה בתהילים ”סִּירֹתֵכֶם אָטָד כְּמוֹ-חַי כְּמוֹ-חָרוֹן יִשְׂעָרֶנּוּ“ (תהלים נח, פסוק י) אף היא עניינה "חרול" בחילוף למ"ד בנו"ן .
הרב והחוקר עמנואל לעף מזהה את החרול עם מין ממיני הטופח (=לטירוס) המופיע גם במשנה .
ארמית, חֹלורֲא ^[1].
מאחר שלא ידוע מהו סוג הקוץ אליו מתייחסת המילה (יש הטוענים כי מדובר בסרפד או בלכיד הנחלים), נקבע המונח כשם כולל לקוצים.

ערך בוויקיפדיה: לכיד הנחלים

↑ בנימין מזר אנציקלופדיה מקראית : אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו - ג', ירושלים , מוסד ביאליק , תשכ"ה - 1965, 281