חרבה

חָרָבָה[עריכה]

לשון המקרא אדמה יבשה, קרקע שאינה מכוסה במים.
- ”וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם.“ (שמות יד, פסוק כא)
- ”וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית-יְהוָה בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל-יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן.“ (יהושע ג, פסוק יז)
- ”וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה.“ (מלכים ב׳ ב, פסוק ח)
- ”וְנָתַתִּי יְאֹרִים חָרָבָה וּמָכַרְתִּי אֶת-הָאָרֶץ בְּיַד-רָעִים וַהֲשִׁמֹּתִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ בְּיַד-זָרִים אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי.“ (יחזקאל ל, פסוק יב)

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	חורבה
הגייה^*	chorba
חלק דיבר	שם־עצם
מין	נקבה
שורש	ח־ר־ב
דרך תצורה	משקל קָטְלָה
נטיות	חָרְבַּת־; ר׳ חֳרָבוֹת, חָרְבוֹת־

לשון המקרא שרידי מקום ישוב שנהרס.
- ”וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.“ (ויקרא כו, פסוק לג)
- ”...וְכָל עָרֶיהָ תִהְיֶינָה לְחָרְבוֹת עוֹלָם.“ (ירמיהו מט, פסוק יג)
- ”כִּי נִחַם יהוה צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יהוה...“ (ישעיהו נא, פסוק ג)
- כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים.

המילה משותפת למספר לשונות שמיות, למשל ערבית: خِرْبَة‎ (חִ'רְבָה). בניגוד לאטימולוגיה העממית, אין קשר למילה חֶרֶב, שכן בה ישנה ה־ח' השנייה.

ערך בוויקיפדיה: חורבה

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חורבות