זמה

זִמָּה

לשון המקרא התנהגות בלתי מוסרית או מכובדת; והפקרות מינית בפרט.
- ”אַל-תְּחַלֵּל אֶת-בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא-תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה.“ (ויקרא יט, פסוק כט)
- ”וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל-שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל.“ (שופטים כ, פסוק ו)
- ”וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּה מִן-הָאָרֶץ וְנִוַּסְּרוּ כָּל-הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה.“ (יחזקאל כג, פסוק מח)
- ”מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים; מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה; מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל.“ (משנה, מסכת אבות – פרק ב, משנה ז)

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: זימה