הפקיר

הִפְקִיר[עריכה]

לשון חז"ל ויתר על בעלותו על משהו; עשה להפקר.
- ”הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר.“ (משנה, מסכת פאה – פרק ד, משנה ט)
- ”חורי נמלים אסורין משם גזל, ואם הפקירן בעל הבית מותרים משום גזל.“ (תוספתא, מסכת פאה – פרק ב, הלכה טז)
- ”לפי שבנות גוים משמרות עצמן ממקום ערותן ומפקירות עצמן ממקום אחר.“ (בראשית רבה, פרשה ס, סימן טז)
הזניח, הסיר את השגחתו.
- ”אלכּסנדר הפקיר את רוּסיה בידי סרדיוט אשר זכר אכזריוּתו ופראותו שמוּר היה גם בלב הדורות שבאו אחריו.“ (הדֶקאבריסטים, מאת משה בילינסון, בפרויקט בן יהודה)
- ”תחילה הוּברחה מרת פּרסיץ, אשר מר דיזנגוֹף הפקיר אוֹתה לתקיפוּתוֹ של מר רוֹקח.“ (התוֹכן הישוּבי והציוֹני של הבּחירוֹת בּתל־אביב, מאת ברל כצנלסון, בפרויקט בן יהודה)
- לא מפקירים פצועים בשטח!

מופיע בחז"ל גם בצורת "הִבְקִיר", בעיקר בירושלמי^[1]. עפ"ז יש המקשרים לאכדית: baqāru - לתבוע, לערער, ובמילה 'הבקיר' ההוראה הפוכה: להסיר תביעה, לעשות לדבר שאין לו תובעים. באופן דומה, יש הטוענים שההוראה המקורית של שורש ב־ק־ר היא: "לפתוח",^[2] ומשם נגזר ההוראה של "הפקיר" - לעשות לדבר פתוח שאין עליו השגחה או בעלות.