1. שורש פ־ו־ח קיים במקרא גם בבניין קל (ראו פָּח), והוא מקביל לשורש נ־פ־ח (ראו הִפִּיחַ). השורש קיים גם בסורית: ܦܵܘܚܵܐ (פָּוְחָא) - רוח, זרם אויר. ובדומה בערבית: فَاحَ (פַאחַ) - לפזר, להפיץ, להסריח.
לדעת מנחם בן סרוק בחלק מהמקומות אינו בהוראת "הזרמת אוויר" אלא בהוראת: לכידה, הכשלה, וגזור מפַּח בהוראת: מלכודת.[1]
2. מקביל לפועל המקראי "יָפֵחַ" (משורש י־פ־ח). לפעמים הצורה "יָפִיחַ" משמשת כשם־עצם בהוראת: עֵד, ראו יפיח.
3. ע"פ הפסוק: ”הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו“ (שיר השירים ד, פסוק טז), אמנם שם מדובר ברוח, וכמו הוראה 1.