החביר
מראה
הֶחְבִּיר
[עריכה]ניתוח דקדוקי - פועל | |
---|---|
כתיב מלא | החביר |
שורש וגזרה | ח־ב־ר א |
בניין | הִפְעִיל |
- חיבר, צרף.
- ”גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי“ (איוב טז, פסוק ד)
- ואולי הכה הכית את יושבי עירך לפי חרבך רב מבין עם תלמיד להגדיל תורה ולהאדיר, ונשאך לבך להכביר ומילין להחביר (אגרות רמ"ה אבולעפיה, אגרת כא)
- ”יחביר עליה במלים בקסם על שפתיו, ופה חלק יעשה מדחה“ (אשמת שומרון, מאת אברהם מאפו, בפרויקט בן יהודה)
- בהשאלה: השווה, דימה.
- "וְהוּא אֶחַד וְאֵין שֵׁנִי לְהַמְשִׁיל לוֹ וּלְהַחְבִּירָה" (אדון עולם)
- כולם לשון צמצום וחסרון, ואין להחבירו בלשון שאון (מדרש שכל טוב, בראשית כד,כא)
- התחבר לאחרים.
- החבירו יחד להודיע ישעו ואל תתעצלו להודיע עוזו ותפארתו (תהלים קנד[1])
- וסמך לו השמירה כענין נעוץ סופו בתחלתו להחביר כנסת ישראל לדודה (מנחם ריקאנטי, ויקרא יט,ל)