ההין

הֵהִין

לשון המקרא העז; אזר אומץ.
- ”וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי: חָטָאנוּ לַה', אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ; וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ, וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה.“ (דברים א, פסוק מא)
- ”הסבנו על הדשא הירוק ואיש לא ההין להפסיקה בשאלה או בערעור או בקושיה“ (רבקה גובר, מאת שושנה שרירא, בפרויקט בן יהודה)
- ”כאשר באתי למושבה, לא היה אדם מהין לעשן בפרהסיה ביום השבת. ואילו היום…“ (בעקבי הבן, מאת חנוך הרטוב, בפרויקט בן יהודה)

מילה יחידאית במקרא.
פירוש המילה וגיזרונה אינו ברור; יש שפירשו ע"פ המקבילה: ”וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה“ (דברים א, פסוק נג), כלומר פעלתם בעזות ובחוצפה^[1], ואולי מכאן הגיעה ההוראה המקובלת - העזה. אבל לדעת רוב הפרשנים הוא גזור מ-הֵן (ע"פ המקבילה בבמדבר יד, מ): מלשון 'כן', כלומר: אנחנו מוכנים^[2], או מלשון "הִנֵּה", שהוא לשון זימון והכנה (כמו: הנני)^[3]. אחרים הקבילו לערבית: هَانَ (הָאנָ) בהוראת: זול, קל ערך, כלומר: פעלתם בקלות ראש^[4]. וראה עוד ב'פרשנים מפרשים'.

במדבר רבה (יז,ג): "ותהינו- שהיו אומרים מטיפה לטיפה נתמלא ההין". מיוחס לרא"ש: "וה״פ - בשביל דבר מועט נתמלא סאתינו, כלומר בשביל דבר מועט כעס ה׳ עלינו."
ריב"ש: "ותהינו – כשאמר לכם הקב״ה: ראה נתתי לפניכם את הארץ (דברים א, ח), אמרתם: לא, שלא רציתם לעלות. וכשאמר: לא תעלו ולא תלחמו – אמרתם: הן, ותהינו."
מלבי"ם (אילת השחר אות תריא): "ומן מלת אין נגזר פעל מאן לדעת חז"ל, כמו שמן הן נגזר ותהינו לעלות ההרה."
פשיטתא: "ואתגרגתון" - מלשון הסתה ושכנוע, כלומר עודדתם אחד את השני לעלות.