דובב
מראה
דּוֹבֵב
[עריכה]ניתוח דקדוקי - פועל | |
---|---|
כתיב מלא | דובב |
שורש וגזרה | ד־ב־ב |
בניין | פִּעֵל |
- לשון המקרא גרם לאחר לדבר.
- ”...דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.“ (שיר השירים ז, פסוק י)
- הילד לא פצה את פיו עד שהמורה דובבה אותו.
- המשטרה הכניסה מדובב לתא החשוד.
- לשון חז"ל הדהד, מלמל, הגה ללא כוונה.
- ”...דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשָׁנִים - כְּכֹּמֶר שֶׁל עֲנָבִים, מָה כֹּמֶר שֶׁל עֲנָבִים? כֵּוָן שֶׁמַּנִּיחַ אָדָם אֶצְבָּעוֹ עָלָיו מִיָּד דּוֹבֵב אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעוה"ז שפתותיהם דובבות בקבר“ (בבלי, מסכת יבמות – דף צז, עמוד א)
- ”שפתותיו דובבות בקבר“ (בבלי, מסכת יבמות – דף צז, עמוד א)
גיזרון
[עריכה]- המילה מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק לעיל. מאותו שורש כמו דִבָּה.[1] בכתובות תגלת פלאסר III, ובנו שלמנאסר V באכדית, מצוי הפועל : "דָבְּאָּבֻּ" dabābu במשמעות לדבר, לאמור [2].
נגזרות
[עריכה]תרגום
[עריכה]הערות שוליים
[עריכה]- ↑ אבן עזרא על שיר השירים ז' י': מרחש מלשון דבה.
- ↑ THE ROYAL INSCRIPTIONS OF TIGLATH-PILESER III AND SHALMANESER V: AN AT-A-GLANCE AKKADIAN GLOSSARY OF THE RINAP 1 CORPUS (2011-2012) - Jamie Novotny, עמ': 6