הסגנון המקובל והנפוץ בזמן ובמקום מסוימים, בעיקר בתחום הלבוש וההופעה החיצונית. אפנה יש גם בתחומים אחרים כגון ריהוט, אדריכלות, עיצוב ואף דיבור והתנהגות.
”אולם כשם שתבשיל אופנתי מבוקש נאכל ואחר בא במקומו, וכשם ששמלה בעלת גיזרה מסוימת מוחלפת בחברתה, כך דרכם של מלות־אופנה וניבי אופנה, השקפות־אופנה וסגנון־'אופנה להשתחק מהר, להסתאב ולהיעלם“ (אופני-כתיבה ואופנת-כתיבה, מאת ישראל כהן, בפרויקט בן יהודה)
הן לובשות הרבה, צובעות כפות ידן ב'חיני', ומכסות חזיהן בסחבות ובזכוכית. מלבד זה יש להן אפנה מְכֹעָרָה ללבש שמלות קצרות, וחצי ארכובותיהן חשופות מתוך הטור "יהודי פרס" (תרגום: א. אלמאליח), עיתון "השקפה" מתאריך 5/7/04, עמ' 4.
מן אֹפֶן, מחידושי אליעזר בן־יהודה. המילה הופיעה לראשונה בעיתון 'ההשקפה' בא' בתמוז תרס"ד (1904) במדור חדש בשם "הָאָפְנָה" פרי עטה של חמדה בן־יהודה. המדור נפתח במילים "זו הפעם הראשונה בימי חייה תבוא האפנה בשערי העתונות העברית".
במילון בן־יהודה נכתב בערך "אפנה": "נתחדשה מלה זו בהשקפה שנת א' תתלו,[2] ופשט השמוש בו מאד בדבור בעברית בא"י ובהעתונים." המילה מצוינת בסימן המיוחד לחידושי מחבר המילון, בהערה נכתב "שם נגזר מאוֹפן, אֹפֶן".
