”סנדריל לא היה עקשן בטבעו – זה אומר כך, יהא כך, ואינו מקפיד. סנדריל עשה רצונם של חבריו, לא שעשה רצונו כרצונם כדי שיעשו רצונם כרצונו, אלא פשוט, עשה רצון אחרים“ (מסעות בנימין השלישי, מאת מנדלי מוכר ספרים, בפרויקט בן יהודה)
המורים הביטו איש בפני רעהו באיזה מבט של תמהון, שהביע גם רחשי כבוד גם השתתפות בצער הנער העקשן"מעשה ביהודיון עקשן" מאת אהרן ליבושיצקי, מתוך עיתון "המצפה", 25/10/1907, עמ' 2
היא כל כך עקשנית: מסבירים לה ומסבירים לה, והיא בשלה.
השורש ע־ק־שׁ מופיע בתנ"ך במשמעות נפתל ומעוות, וראו בערך עיקש. מהמילה "עיקש" חודשה המילה "עקשן" בתקופת העברית החדשה.
אמנם, כבר בתוספתא למסכת בכורות מופיע "עקשן" ברשימת פגמים באדם ובבהמה: "[...] ועקלן ועקשן וקלבן והקישן פסולין באדם וכשרין בבהמה" (תוספתא/בכורות/ה), אך שם כנראה הכוונה לפגם הקשור לרגליים עקומות, ויש הסוברים שיש לקראה 'עִקְשָׁן'.[דרוש מקור]
ישנם מדקדקים שביקשו להבדיל בין "עיקש" ובין "עקשן". למשל, בספר "וְדַיֵּק" מבחינים בין "עיקש - נפתל, הפכפך, מעוות דרכו" ובין "עקשן - קשה עורף, יודע לעמוד על דעתו". מחבריו גורסים כי "עיקש - הוא על משקל המציין בעל מום, כגון: אילם, חיגר, טיפש", ולעומתו "עקשן הוא על משקל המציין בעל תכונה, כגון: דייקן, כעסן, סבלן".[1]
