מספוא
מראה
מִסְפּוֹא
[עריכה]ניתוח דקדוקי | |
---|---|
כתיב מלא | מספוא |
הגייה* | mispo |
חלק דיבר | שם עצם כללי |
מין | זכר |
שורש | ס־פ־א |
דרך תצורה | משקל מִקְטוֹל |
נטיות |
גזרון
[עריכה]- ארמית: סְפָא - האכיל, פיטם.
מידע נוסף
[עריכה]- אוגריתית: "ספא" - אכל. בפסוקים שלהלן יכולות להתפרש תיבות "נספה" ,"תספה" וכיו"ב בהוראת תבַּלע, תאֲכֵל. ”רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט“ (משלי יג, פסוק כא); ”הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע“ (בראשית יח, פסוק כג); ”וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה“ (ישעיהו ז, פסוק כ); ”מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לִסְפּוֹתָהּ“ (תהלים מ, פסוק טו) וכיו"ב.
- הפועל "ספי" גם בהוראת אנוכיות רעבתנית המופיעה אפילו אצל חיה "תמימה" ככבשה ( ”לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה“ (דברים כט, פסוק יח)). גם כאן על פי אותו שדה סמנטי המבואר לעיל, המשל מדבר על טבע החיה (במקרה הזה כבשה) שכבר רוותה מן המים שהוצעו לה אך בסְפייתה סופחת ומקפחת הכבשה הרווה את חלקה של הצמאה.[1]
תרגום
[עריכה]- אנגלית: fodder
ראו גם
[עריכה]סימוכין
[עריכה]- ↑ נ. ה. טור-סיני, מלים ומושגים במקורות לשוננו (המשך), לשוננו: כתב-עת לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה ט"ז, 1949, עמ' 121–127