פרופ' אבי הורביץ נוהג לחלק את לשון העברית-המקראית לשתי תקופות. הקדומה יותר היא לשון בית ראשון בה נעשה שימוש תדיר באות היחס-ל', כדוגמת שלום ל- כמו בפסוקים: ”שָׁלוֹם לָךְ“ (שופטים יט, פסוק כ) ”וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם“ (במדבר ו, פסוק כו) ,רק החל מספרות בית שני בה נעשה נפוץ שילובה של מילת היחס על בלשון יחיד כדוגמת: "שלום עליך" כדוגמת: ”שָׁלוֹם, עַל-יִשְׂרָאֵל.“ (תהלים כב, פסוק ט) ”וְשָׁל֥וֹם וָשֶׁ֛קֶט אֶתֵּ֥ן עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל“ (דברי הימים א׳ כב, פסוק ט)[2]. בלשון רבים שגור הביטוי בצורה: "שלום עליכם" כשהיא מופנית לרבים[3]. החל מימי הביניים יש תיעוד של שימוש בברכת "שלום עליכם" בלשון רבים גם כשהיא מופנית לאדם יחיד.
ייתכן שמקורו של הנוסח הזה בשפה הארמית, שבה יש ברכה דומה: "שלמא עלייכו".[4]
ערך בוויקיפדיה: שלום עליכם (ברכה)