רצד

רִצֵּד

לשון המקרא נע בשדה הראייה, נע בתוך תחום מסוים, רקד.
- ”לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים“ (תהילים סח, פסוק יז)
- "נמוג היום - צללים ריצדו..." (שיר שבת, שיקה פיקוב)
- רגליו המרובות, הדקות ועלובות לעומת מותר גופו, רצדו לעיניו בחוסר ישע. (הגלגול, פרנץ קפקא)
- "גַּחֲלִילֵי אוֹרוֹת מְרַצְּדִים בַּמָּרוֹם בִּדְמָמָה" (שירי האהבה של מרדכי מולדובן, יענקל'ה רוטבליט)
לשון ימי הביניים ארב (מן הצד)
- "ים הנדבות אָרְבוּ עד חרבו מימיו והר המעלות רִצָּדוּ" טודרוס בן יהודה אבולעפיה/"מה לדמעות ביקום בגדו".

פעם אחת בתנ"ך. רש"י מפרש עפ"י הערבית (ראו להלן) "למה תרצדון", בהוראת "למה תארבו".
משמעותה המקורית של המילה לוטה בערפל ,יש המחזיקים בדעה שמדובר בהתגוונות הפועל רקד. רש"י(ראו להלן) ואחרים מקשרים לתיבת "רצד" המופיעה בארמית-ניב בבלי "רְצַד", ומושפעת מן הפועל ("רַצֲדַ", בערבית - رَصَدَ‎) המופיעה בהוראות מארב , "לשים עין" על משהו/מישהו ^[1].
בתקופת בית שני תיבת "רצד" מופיעה במשמעות "ארב", "מארב". ראו בן סירא ציטוט: "לצאת אחריה בחקר. וכל מבואיה ירצד".