מופיע במקרא בפסוקים ”גַּם-חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם, יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וסוס (וְסִיס?) וְעָגוּר (סגור?)“ (ירמיהו ח, פסוק ז), ”כְּסוּס (כְּסיס?) עָגוּר(סגור?) כֵּן אֲצַפְצֵף, אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה“ (ישעיהו לח, פסוק יד) (ויש המשערים שגם כאן "סוּס" צריך להיות "סִיס". ראו להלן בסעיף מידע נוסף).
אסף הרופא בספרו: "אגור" (בלעז: גרווא,grue)[1].(לא יאוחר מהמאה ה-9)
פרשני ימי־הביניים זיהו את העגור עם הכרוכיה. למשל, רש"י כותב על בקידושין מד א: "כי כרוכיא - תרגום של עגור. גרוא"ה בלע"ז", וכך הוא מפרש את הכתוב בירמיהו.
באנציקלופדיה מקראית[2] נכתב על הופעות המילה בירמיהו ובישעיהו:
"[...] התרגומים העתיקים מתקשים במסירת התיבה עגור שבשני הכתובים [...] ספק אם המלה עגור היא שם של ציפור או בינוני־פעול הבא לתאר את השם סוס, סיס (והשווה ”עַיִט צָבוּעַ“ (ירמיהו יב, פסוק ט) ). [...] אם אמנם מכוונת תיבת עגור לשם ציפור, מסתבר שיש לזהותו עם העגור האפור (Grus grus) שהוא עובר־אורח וחורף בארץ (השווה ירמיהו ח ז). זיהוי זה מסתמך על קריאתו של העגור: גור־גור. אבל אהרוני סבור שהעגור שבמקרא הוא סנונית הערים (Delichon urbica) החולפת בארץ".