”העסקנים הללו! טחנו קמח טחון ולידי מסקנה לא באו. כל אחד חכם בעיניו; נואם נאומים ארוכים. מי מלבדו שומע לו? רצו לשכנע אותי שאשאר ללינת לילה, לא שוכנעתי.“ (עם הגירוש, מאת דבורה דביר, בפרויקט בן יהודה)
מסופר בתלמוד הבבלי שלאחר שהחריב נבוזראדן את בית המקדש, זחה דעתו, ובת קול יצאה ואמרה לו: ”עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת“ (בבלי, מסכת סנהדרין – דף צו, עמוד ב). כלומר: עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת.