זלעפה

זַלְעָפָה

לשון המקרא מעורר פחד, אימה.
- ”זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי, מֵרְשָׁעִים עֹזְבֵי תּוֹרָתֶךָ.“ (תהלים קיט, פסוק נג)
- ”עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ, מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב.“ (איכה ה, פסוק י)
- ”יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים, פַּחִים: אֵשׁ וְגָפְרִית, וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם.“ (תהלים יא, פסוק ו)
- מזג האוויר השתגע: אמש גשם זלעפות שטף את הארץ.

המילה מופיעה שלוש פעמים במקרא בפסוקים הנ"ל. ההנחה הרווחת היא שמדובר בהרחבה של השורש ז־ע־ף (וראו בגיזרון של שלאנן). יש אומרים שהצורה המקורית היתה עם ל', והיא התקצרה כתוצאה מדיסימילציה.^[1]

↑ E. Lipiński, Semitic Languages: Outline of a Comparative Grammar, 2001, p. 182.