הזיע

הֵזִיעַ[עריכה]

לשון חז"ל הפריש נוזל דרך נקבוביות בבעור לשם ויסות חום־הגוף.
- ”טָעַן וְהֵזִיעַ וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה, אָמַר קוֹנָם צֶמֶר וּפִשְׁתִּים עוֹלִים עָלַי, מֻתָּר לְהִתְכַּסּוֹת וְאָסוּר לְהַפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו.“ (משנה, מסכת נדרים – פרק ז, משנה ג)
- ”זֵעַת הָאָדָם, טְהוֹרָה; שָׁתָה מַיִם טְמֵאִים וְהֵזִיעַ, זֵעָתוֹ טְהוֹרָה.“ (משנה, מסכת מכשירין – פרק ז, משנה ב)
- ”הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ יָדֶיהָ טְהוֹרוֹת, וּמְגִיסָה בִקְדֵרָה טְמֵאָה, אִם הֵזִיעוּ יָדֶיהָ, טְמֵאוֹת.“ (משנה, מסכת מכשירין – פרק ה, משנה יא)

פועל דומה מופיע פעם אחת בלבד במקרא, בפסוק הבא: ”בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל...“ (קהלת יב, פסוק ג)

השורש י־ז־ע הוא שורש חריג מגזרת חפי"צ.