דרוך

דָּרוּךְ[עריכה]

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	דרוך
הגייה^*	daruch
חלק דיבר	תואר
מין	זכר
שורש	ד־ר־ך
דרך תצורה	משקל קָטוּל
נטיות	נ׳ דְּרוּכָה, ר׳ דְּרוּכִים, נ"ר דְּרוּכוֹת

שנדרך, שהופעל עליו לחץ ברגלי אדם.
- ענבים הדרוכים בגת.
מתוח בכוח, מיתר קשת וכדומה, המוכן לשחרור.
- ”אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים, וְכָל־קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת; פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ, וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה.“ (ישעיהו ה, פסוק כח)
- ”כִּי־מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ, מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה; וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה, וּמִפְּנֵי כֹּבֶד מִלְחָמָה.“ (ישעיהו כא, פסוק טו)
בהשאלה מן (2): כלי נשק מוכן להפעלה. כשהקליע בבית הבליעה.
- יצאנו לסיור כשהנשק דרוך ונצור.
בהשאלה מן (2,3): מוכן לפעולה, קשוב, מרוכז.
- "אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי / אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי." (שבחי מעוז, מאת נעמי שמר)
- הוא המתין דרוך בפינת הרחוב, עיניו סורקות את האפלה.

בינוני פעול מן דָּרַך.
ע"פ הנוהג למתוח את מיתר הקשת בחוזקה ברגל. (מצודות ישעיהו שם). המילה מופיעה פעמיים בלבד במקרא, בפסוקים לעיל.