גבח

גִּבֵּחַ

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	גיבח
הגייה*	gibeakh
חלק דיבר	שם־תואר
מין	זכר
שורש	ג־ב־ח
דרך תצורה	משקל קִטֵּל
נטיות	נ': גִּבַּחַת, ר"ז: גִּבְּחִים, ר"נ: גִּבְּחוֹת

1. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ מִצִּדּוֹ שֶׁל הַמֵּצַח, שֶׁמִּצְחוֹ גָּבוֹהַּ.

   • ”וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ-גִּבֵּחַ הוּא, טָהוֹר הוּא“ (ויקרא יג, פסוק מא)
   • "ואם נשר מן הקודקוד ולמטה שופע לפניו, עד כנגד פדחתו-נקרא גיבח" (משנה תורה להרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת, פרק י"א)

גיזרון

• המילה מופיעה אחת במקרא. נגזר מן "גבחת" על משקל "קיטל" הנושא משמעות של מום או פגם.

ראו גם

• גבחת
• קירח

השורש גבח

השורש ג־ב־ח הוא שורש מגזרת השלמים. נטיות הפעלים ג־ב־ח עבר הווה/בינוני עתיד ציווי שם הפועל קַל נִפְעַל הִפְעִיל הֻפְעַל -אין- -אין- פִּעֵל גִּבַּח מְגַבֵּחַ יְגַבַּח גַּבֵּחַ לְגַבֵּחַ פֻּעַל -אין- -אין- הִתְפַּעֵל הערה בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]

גִּבַּח (גם: גִּבֵּחַ)

ניתוח דקדוקי – פועל
כתיב מלא	גיבח
שורש וגזרה	ג־ב־ח, גזרת השלמים
בניין	פיעל

1. לשון חז"ל גָּרַם לְגַבַּחַת, עָשָׂה שֶׁלֹא תִּהְיֶינָה שַׂעֲרוֹת בְּצַד הַמֵּצַח.

   • "אלו דברים מדרכי האמורי המספר קומי והעושה בלורית והמגבח..." (תוספתא, סדר מועד, מסכת שבת, פרק ז', א')

גיזרון

• מן התלמוד. נגזר מן "גבחת" שבמקרא.

ראו גם

• גבחת
• סיפר
• כסם
• גזז

השורש גבח

השורש ג־ב־ח הוא שורש מגזרת השלמים. נטיות הפעלים ג־ב־ח עבר הווה/בינוני עתיד ציווי שם הפועל קַל נִפְעַל הִפְעִיל הֻפְעַל -אין- -אין- פִּעֵל גִּבַּח מְגַבֵּחַ יְגַבַּח גַּבֵּחַ לְגַבֵּחַ פֻּעַל -אין- -אין- הִתְפַּעֵל הערה בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[2]