גבח

גִּבֵּחַ

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	גיבח
הגייה^*	gibeakh
חלק דיבר	שם־תואר
מין	זכר
שורש	ג־ב־ח
דרך תצורה	משקל קִטֵּל
נטיות	נ': גִּבַּחַת, ר"ז: גִּבְּחִים, ר"נ: גִּבְּחוֹת

מִי שֶׁנָּשְׁרוּ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ מִצִּדּוֹ שֶׁל הַמֵּצַח, שֶׁמִּצְחוֹ גָּבוֹהַּ.
- ”וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ-גִּבֵּחַ הוּא, טָהוֹר הוּא“ (ויקרא יג, פסוק מא)
- "ואם נשר מן הקודקוד ולמטה שופע לפניו, עד כנגד פדחתו-נקרא גיבח" (משנה תורה להרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת, פרק י"א)

המילה מופיעה אחת במקרא. נגזר מן "גבחת" על משקל "קיטל" הנושא משמעות של מום או פגם.

השורש ג־ב־ח הוא שורש מגזרת השלמים.

בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]

לשון חז"ל גָּרַם לְגַבַּחַת, עָשָׂה שֶׁלֹא תִּהְיֶינָה שַׂעֲרוֹת בְּצַד הַמֵּצַח.
- "אלו דברים מדרכי האמורי המספר קומי והעושה בלורית והמגבח..." (תוספתא, סדר מועד, מסכת שבת, פרק ז', א')

השורש ג־ב־ח הוא שורש מגזרת השלמים.

בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[2]