אשפר

אֶשְׁפָּר

לשון המקרא מנת בשר גדולה.
- ”וַיְחַלֵּק לְכָל־הָעָם לְכָל־הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל־הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ“ (שמואל ב׳ ו, פסוק יט)
- ”וַיְחַלֵּק לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, לְאִישׁ כִּכַּר לֶחֶם וְאֶשְׁפָּר וַאֲשִׁישָׁה.“ (דברי הימים א׳ טז, פסוק ג)
- ”מקודש החדש בזקן וישיש / נופת להטיף כאשפר ואשיש / טבת סמוך וזקוף וחומה תאשיש“ (קידוש ירחים, מאת פינחס הכהן בן יעקב מכפרא, באתר מאגרים)

המילה מופיעה פעמיים במקרא. פירוש המילה וגזרונה אינו ברור.
חז"ל (פסחים לו ע"ב) גזרו בצורת נוטריקון:אחד מששה בפר. ויש הגוזרים כהלחם: אש + פר, כלומר בשר צלי.
בתרגום השבעים תרגמו: escharitēn) ἐσχαρίτην) - לחם קלוי^[1], כנראה הבין מההקשר שמדובר רק בסוגי מאפה.
מנחם בן סרוק גזר משורש שׁ־פ־ר בהוראת: מנה יפה. וכן נקטו מפרשים נוספים.
בתרגום יונתן תרגם: "פְלוּג" - חלק, נתח. וכן בפשיטתא: "נִקְסָא" - חתיכת בשר. ויתכן שקרוב לסורית: ܐܲܫܦܵܪܵܐ (אַשְׁפָּרָא) - מספריים (קרוב לשורש ס־פ־ר ב).