לשון ימי הביניים קו מאוזן דמיוני המחבר בין השמים לארץ או לים.
"נטינו מהמסילה הישרה ונלך אל מול פּני הרכסים אשר בקצה האופק הקורן." "עצבים", יוסף חיים ברנר
"האופק הוא גבול הראיה של האדם והוא המשיק מעינו של הצופה לכדור הארץ." (הועדה להדרכה ימית שע"י מחלקת הים של הסוכנות היהודית לא"י, ימאות מעשית / נביגציה, 1945)
"...כי עולמות חדשים מתהווים, אופקים חדשים מתגלים, אפשרויות חדשות מתרקמות..." "על הדרך", יוסף חיים ברנר
"נפתחו לפניה אופקי זוהר חדשים".
"אחים, יד נושיטה, הימה נביט, / כי לנו שייך הוא רק זה העתיד, / לגשר נפסעה, אליו נעלה, / האופק אלינו, האופק קורא." (המנון ביה"ס לקציני ים עכו, מילים: גיורא בר, 1967)
מערבית: أُفْق (אֻפְק) במשמעות זו. מופיעה לראשונה בעברית, כנראה, בספרות המדעית של ימי הביניים.
המילה מופיעה בספר "צורת הארץ" לאברהם בר חייא משנת 1132. למשל: "...כי אחד מהקוטבים (=קטבים) יגבה על אופקם יותר מאחר, ואופקם חותך משוה היום חתוך בלתי שוה בלתי ישר". בפרוש יהונתן עליו נכתב בהסבר לאחד האיורים: "קו זה הוא אופן המפריש, הנקרא בלשון ערבי אופק".
אוגריתית אַפּק ảpq בהוראת מעיין, באר (ראו לקמן, πηγή) ,אפק מופיעה במקרא בצורת "אפיק": שהיתה עיר כנענית בנחלת אשר, כשעד תקופת הברזל כונתה "אפק-שרון" .
בתקופת בית שני -אצל יוסף בן מתתיהו מכונה "מגדל אפק", "אפק-פירגוֹס", Αφεκ-πύργος שאליו "התלקטו היהודים בחיל גדול "בעת ש"גאלוס עלה להצות על אנטיפטרוס" [1].
בתקופה ההלנסטית שונתה לשם המשמר את משמעות השם המקורי פּיִגִי πηγή בהוראת מעיין.
עפי תרגומו של קאסוטו (עלילות בעל וענת) "אפק" הוא מקום נביעת הנהרות . מופיע בשפה אוגריתית בצורת: "אפק תהמתם" במשמעות "המקום שבו נובעים מי תהום", ביטוי כנעני זה מצוי גם בלשון המקרא - ”וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל“ (ב כב, פסוק טז).
בתקופה הערבית שובש שמה היווני "אנטיפטריס" Ἀντιπατρίς, ל-אנטיפטרוס ל-אבו-פוטרוס. לאחר התקופה הצלבנית חזרה לשם המזכיר את שמה המקורי פג'ה (כפר).
מקורו של שם הכפר שלימים יקרא "קבוץ-פיק" מעלה על נס את שמה של העיר התנ"כית-"אפק", בנחלת שבט אשר.
יש להוסיף לדף זה את הערך: אִפֵּק.
ערך בוויקיפדיה: אופק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אופק