לשון

תוכן עניינים

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	לשון
הגייה^*	lashon
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר ונקבה
שורש	ל־ש־ן
דרך תצורה
נטיות	לְשׁוֹן־; ר' לְשׁוֹנוֹת; לְשׁוֹנִי

לשונו של כלב

שריר בגופם של בני־אדם ובעלי־חיים הממוקם בפה, אשר אצל בני האדם אחראי לחוש הטעם ומשתתף בפעולת הדיבור.
- "תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, ו)
דבר המתאפיין בהיותו צר וארוך, כגון: רצועה, חבל־ארץ, ים.
- "וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם" (ישעיהו יא, טו)
שפה.
- "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר" (משלי יב, יט)
- "אין כותבין לא עברית, ולא ארמית, ולא מדית, ולא יוונית, כתב בכל לשונות, בכל כתבים, לא יקרא בה, עד שתהא כתובה אשורית." (מסכתות קטנות, מסכת סופרים, פרק א, הלכה ז)
- "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות." (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פח, עמוד ב)

המילה משותפת לשפות שמיות רבות: lišānu (אכדית, אבלאית), lšn (אוגריתית), lasoun (פיניקית), leššānā (ארמית־סורית), lišana (ארמית־מנדאית), لِسَان (lisān, ערבית), lǝssan (געז), lǝs(s)an (טיגרינית, טיגראית, אמהרית).

"לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת" (משלי טו, ב)