הטן

הֵטֵן

לשון חז"ל עָשָׂה שֶׁיְּהִי רָטֹב וָלַח.
- "הַמֵּטֵן בטיט הנגוב-רבי שמעון אומר, אם יש בו משקה טופח, בכי יותן" (משנה, סדר טהרה, מסכת מכשירין, פרק ג', ה')
- "המלקט עשבים כשהטל יורד עליהן, לְהָטֵן בהן חיטים..." (משנה, סדר טהרה, מסכת מכשירין, פרק ג', ה')
- "חציר וִירקות שדה שליקטן לְהָטֵן בהן- אין רשאי להטן בהן למאכל בהמה..." (תוספתא, סדר זרעים, מסכת שביעית, פרק ה', י"א)

מקור הפועל בארמית, לה פועל באותו עניין: טְנַן. קרובה לשורש זה המילה טין שמובנה סוג עפר לח ומקורהּ אף בארמית המקראית: ”...פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא“ (דניאל ב, פסוק מא), וכן בערבית: طِين (קרי: טִין)- בוץ, טין.

בחלק מן הנוסחים התלמודיים ניטה הפועל כ"הטין"-על דרך פועלי נחי ע"ו, למשל: "מותר להטין" (תלמוד ירושלמי, סדר זרעים, מסכת שביעית, י"ח, פרק ז'), לכאורה אין פְּסוּל בצורה זו בַּהנחה ששורשה טי"ן כקרובה למילה טין כתוב לעיל, אך הצורה הכפולה נחשבת לנֻסָּח הרהוט, הואיל וביתר הבניינים הפועל ניטה לפי טנ"ן ולא לפי טי"ן.