השם "בית המקדש" מופיע לראשונה בדברי חז"ל. במקרא נקרא הבית לרוב "בית יהוה", למשל ”וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית־יהוה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם“ (ישעיהו ב, פסוק ב). שם מקראי נפוץ נוסף היה "בית האלהים". המבנה נקרא כך שכן סיבת קיומו היתה להוות משכן, בית, לאל יהוה.[1]
"בזמן שבית־המקדש היה קיים, היו הלויים מתפרנסים ממעשר; ואפילו עכשיו בגלות אין הכוהנים יכולים לעלות לדוכן, עד שהלויים מכשירים אותם" ("על נהרות בבל", יהודה שטיינברג)
"משחרב בית המקדש, בטל השמיר ונופת צופים" (מסכת סוטה, פרק ט', משנה י"ב)
"כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש, נזיר; משחרב בית המקדש, אינו נזיר" (משנה, מסכת נזיר, פרק ה', ד')
ערך בוויקיפדיה: בית המקדש