אזרח (שורש)
מראה
א־ז־ר־ח | עבר | הווה/בינוני | עתיד | ציווי | שם הפועל |
קַל | -אין־ | -אין־ | -אין־ | -אין־ | -אין־ |
נִפְעַל | -אין־ | -אין־ | -אין־ | -אין־ | -אין־ |
הִפְעִיל | -אין־ | -אין־ | -אין־ | -אין־ | -אין־ |
הֻפְעַל | -אין־ | -אין־ | -אין־ | -אין- | -אין- |
פִּעֵל | אִזְרֵחַ | מְאַזְרֵחַ | יְאַזְרֵחַ | אַזְרֵחַ | לְאַזְרֵח |
פֻּעַל | אֻזְרַח | מְאֻזְרָח | יְאֻזְרַח | -אין- | -אין- |
הִתְפַּעֵל | הִתְאַזְרֵחַ | מִתְאַזְרֵחַ | יִתְאַזְרֵחַ | הִתְאַזְרֵחַ | לְהִתְאַזְרֵחַ |
גיזרון
[עריכה]- שורש תנייני, שנגזר משם העצם אזרח, שכשלעצמו שייך לשורש ז-ר-ח.
הערות
[עריכה]- בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
- ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]