פהק

פִּהֵק[עריכה]

לשון חז"ל פער פיו לשאוף אויר; עפ"ר כאות לעייפות או שעמום
- ”וְאֵלּוּ הֵן הַוְּסָתוֹת, מְפַהֶקֶת, וּמְעַטֶּשֶׁת, וְחוֹשֶׁשֶׁת בְּפִי כְרֵסָהּ, וְבְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ, וְשׁוֹפַעַת, וּכְמִין צְמַרְמֹרֶת אוֹחֲזִין אוֹתָהּ, וְכֵן כַּיּוֹצֵּא בָהֶן.“ (משנה, מסכת נידה – פרק ט, משנה ח)
- ”וכשהוא מפהק - היה מניח ידו על סנטרו“ (בבלי, מסכת ברכות – דף כד, עמוד ב)
- "אשתו מפהקת, ראשה על הכר" (קפה טורקי, מאת יענקלה רוטבליט)

רש"י: יש דורשים פיהק פיו הקים (ברכות כד, ב) יתכן גם משורש פו"ק כמו להפיק ומפיק ומלשון הוצאת רוח מהגוף.

ערך בוויקיפדיה: פיהוק

השורש פ־ה־ק הוא שורש מגזרת השלמים.