"ולכן כדי לעשות לזה משכן ושכנתי בתוכם שהוא בחינת התפעלות אלקות הוא כמו ענין עליית העולמות הנ"ל, כידוע ליודעי חן." (חנה אריאל/נשא)
”ואם יודעים אתם מה אמריקא? זה הוא עולם חדש לגמרי. רע-אמריקא; לא יודעי חן ולא אנשי טעם. תגרנות, תגרנות ותגרנות! כן נראה לכאורה.“ (מטיפוסי בית-המדרש, מאת נחום סוקולוב, בפרויקט בן יהודה)
”ובאומה אחת בעצמה מדרגות-מדרגות, זו למעלה מזו: יש בעלי-חיים מיוחסים, מפונקים, יפים ושמנים, בטלנים ומלומדים, יודעי חן ודברי שחוק. וכנגדם יש הדיוטים מבני ההמון, רעבים, כחושים ומדולדלים, עמוסים ומסובלים ומושכים בעול.“ (ספר הבהמות, מאת מנדלי מוכר ספרים, בפרויקט בן יהודה)
בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]
בבניין קל, צורת המקור בגזרת פ"י ופ"נ המסתיימת בתי"ו נוטה בשתי דרכים: האחת בתי"ו (בדומה לצורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ וגם בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ. (החלטות האקדמיה, עמ' 72)[3]