המילה משותפת לשפות שמיות רבות: אכדית – 𒈬 nišū (אנושות); אוגריתית – (𐎛𐎐𐎌 (ỉnš (אנשים); ארמית־מנדעית – ࡀࡍࡀࡔࡀ (anaša); ארמית־סורית – ܐܢܵܫܵܐ (אֲנָשָׁא); ערבית – إِنْس (אִנְס), إِنْسَان (אִנְסָאן); ועוד. היא נמצאת גם בארמית המקראית: "לִבְבֵהּ מִן־אנושא (ק' אֲנָשָׁא) יְשַׁנּוֹן וּלְבַב חֵיוָה יִתְיְהִב לֵהּ, וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי" (דניאל ד יג) [לב מאנוש יוחלף ולב חיה ינתן לו, ושבעה עידנים יחלפו עליו.] במקרא מופיעה המילה אֱנוֹשׁ בהוראת "בן־אדם" רק במשלב גבוה (שירי או מליצי). כמו כן היא מופיעה כשם פרטי: ”וַיְחִי־שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־אֱנוֹשׁ“ (בראשית ה, פסוק ו). אנוש הוא נכדו של אדם הראשון, ובדומה אליו, כל האנושות יצאה מזרעו.
באכדית הנכונה לתקופה האשורית (911-612 לפנה"ס) מופיעה תיבת "אנִשַׁאנִ" unnišanni בהוראת "מחליש". מאוחר יותר, בתקופה ההלנסטית (323-63 לפנה"ס) מופיעה בצורת "אֻנאַשְׁ" un-na-aš בהוראת - להחלש .
