בנה (שורש)
(הופנה מהדף בני (שורש))
השורש ב־נ־ה הוא שורש מגזרת נל"י/ה.
| ניתוח דקדוקי לשורש | |
|---|---|
| משמעות עיקרית | |
| גזרה | |
| הופיע לראשונה בלשון | במקרא |
נטיות הפעלים
[עריכה]| ב־נ־ה | עבר | הווה/בינוני | עתיד | ציווי | שם הפועל |
| קַל | בָּנָה | בּוֹנֶה (ב׳ פעוּל: בָּנוּי) |
יִבְנֶה | בְּנֵה | לִבְנוֹת |
| נִפְעַל | נִבְנָה | נִבְנֶה | יִבָּנֶה | הִבָּנֶה | לְהִבָּנוֹת |
| הִפְעִיל | -אין- | -אין- | -אין- | -אין- | -אין- |
| הֻפְעַל | -אין- | -אין- | -אין- | -אין- | -אין- |
| פִּעֵל | בִּנָּה | מְבַנֶּה | יְבַנֶּה | בַּנֵּה | לְבַנּוֹת |
| פֻּעַל | בֻּנָּה | מְבֻנֶּה | יְבֻנֶּה | -אין- | -אין- |
| הִתְפַּעֵל | הִתְבַּנָּה | מִתְבָּנֶּה | יִתְבַּנֶּה | הִתְבַּנֵּה | לְהִתְבַּנוֹת |
הערות
[עריכה]- בגזרת ל"י, בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק, כגון קָנִיתִי, בָּנִיתָ. בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי. למשל: נִפְנִינוּ, נִפְנֵינוּ; צֻוִּיתִי, צֻוֵּיתִי. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 64)[1]