רמב"ן (דברים כא,יד): "והנראה בעיני בפשוטו, כי הוא כמו: לא תתאמר בה, לא תתרומם ולא תתגדל בה להיות אתה אדניה למכרה ולהשתמש בה כשפחה. וכן יקראו בערבי אדון – אמיר. ושמוש העי״ן והאל״ף כאחד מורגל בלשון. ורבינו שלמה כתב: 'לא תתעמר בה – לא תשתמש בה, לשון פרסי קורין לעבדות ושמוש – עמירא, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת'. וזה אמת, שכך ראיתי בירושלמי (שבת פ"ט ה"א): "תמן צווחין לפעלא טבא עמירא[3]" (בבבל צעקו: לפועל טובה עבודה), ומורגל הוא אף בלשון ארמי, כמו שכתוב במגלת שושן (ספר יהודית א׳:ו׳-י״א): 'ושדר מלכא דאתור על כולהון עמוריא דנינוה, ועל כל דעמרין על יד ימא...'. וכן במקומות הרבה בספר ההוא יקראו יושבי הארץ עמורי ארעא[4], כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשים בה."
ראב"ע (שם): "פירושו לפי מקומו: בטעם רמאות". נראה שמפרש כסיכול אותיות מ'ערם'.
ריב"כ (שם): "לא תתעמר בה – שיעשה ממנה אגודה שישאנה למכור בשוק כאגודת עצים או שבלים". וכן פירש רש"ר הירש (שם פס' יב): "התעמר ב־ פירושו: ליצור לעצמו ״עומר״ מדבר כלשהו – הווי אומר להרוויח וליהנות ממנו, לקצור ממנו דבר־מה".
בתרגום השבעים תרגמו: athetēseis) ἀθετήσεις) - בגידה, מעילה באימון.