דובב

דּוֹבֵב[עריכה]

לשון המקרא גרם לאחר לדבר.
- ”...דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.“ (שיר השירים ז, פסוק י)
- הילד לא פצה את פיו עד שהמורה דובבה אותו.
- המשטרה הכניסה מדובב לתא החשוד.
לשון חז"ל הדהד, מלמל, הגה ללא כוונה.
- ”...דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשָׁנִים - כְּכֹּמֶר שֶׁל עֲנָבִים, מָה כֹּמֶר שֶׁל עֲנָבִים? כֵּוָן שֶׁמַּנִּיחַ אָדָם אֶצְבָּעוֹ עָלָיו מִיָּד דּוֹבֵב אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעוה"ז שפתותיהם דובבות בקבר“ (בבלי, מסכת יבמות – דף צז, עמוד א)
- ”שפתותיו דובבות בקבר“ (בבלי, מסכת יבמות – דף צז, עמוד א)

המילה מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק לעיל. מאותו שורש כמו דִבָּה.^[1] בכתובות תגלת פלאסר III, ובנו שלמנאסר V באכדית, מצוי הפועל : "דָבְּאָּבֻּ" dabābu במשמעות לדבר, לאמור ^[2].

↑ אבן עזרא על שיר השירים ז' י': מרחש מלשון דבה.
↑ THE ROYAL INSCRIPTIONS OF TIGLATH-PILESER III AND SHALMANESER V: AN AT-A-GLANCE AKKADIAN GLOSSARY OF THE RINAP 1 CORPUS (2011-2012) - Jamie Novotny, עמ': 6