מערבית: دَغْدَغَة (דַעְ'דַעַ'ה), המילה הופיעה בתרגום של נתן המאתי ויוסף בן יהושע הלורקי לספר הקנון הגדול של הרפואה שחיבר w:אבן סינא (התרגום מסוף המאה ה15). למשל, בספר ג', אופן ז', תחילת פרק א' נכתב: "ושתדע כי השינים הם מכלל העצמות שיש להם חוש במה שיבואום מעצבים מוחיים רכים וכשיוכאכו יחושו במה שיקרה בהם דפיקה ורפרוף ולפעמים יחושו חכוך ודגדוג". בשנת 1768 הופיעה המילה בספר "מטפחת ספרים" של יעקב עמדין (יעבץ). למשל, בחלק שני, בפרק ח' נכתב: "...יודיעונו נא מה היא סבת השחוק המוטבע בבן אדם לבדו, מכל יתר ב"ח, ועל מה זה ע"י דגדוג משמוש ידים, או בראות דבר שטות, מתעורר בו השחוק?". בתאריך 22/8/1887 כתב צבי הכהן שרשבסקי בעתון "הצפירה", במדור מדור "להרחבת הלשון" תחת הכותרת "דגדוג": "הכל יודעים כי לא נקל הוא לסופר עברי לתרגם עברית את המלה הלועזית קיטצליגקייט, וכן הפעל מזה קיטצעלן..." (בגרמנית: Kitzligkeit רגישות לדגדוג, kitzeln דגדג). אח"כ הוא מביא כדגמה את הצטוט מיעבץ לעיל וכותב "הנה נראה בעליל כי הגאון כיון בהמלה דגדוג להוראת המושג קיטצעלן, ואי קשיא לי הא קשיא לי: אפוא לקח את המלה הזאת? ואיה המקור לה כי אדע?". w:אליעזר בן יהודה השיב לו בעיתון 'הצבי' מיום 30/9/1887: "והנה חידושו של האדון שרשוסקי ישן-נושן לנו, וכבר רשום הוא בספרנו גנזי הלשון במקומו". הוא הפנה לתרגום של ספר הקנון הגדול, וכתב: "והנה מקור השם הזה הוא מלשון ערבית: דע'דע', לאמור בע' דגושה, שקריאתה קרוב לג'. וסופרי הדור ההוא בהביאם מלה ערבית היו כותבים אותה לפי הקרי ולא לפי הכתיב".
ערך בוויקיפדיה: דגדוג