בתלמוד הבבלי מתוארת שיחה בין רבא ובין רבה בר מרי לגבי פתגמים רווחים ומקבילות שלהם בתנ"ך. "אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא" (בבא קמא צב ב). כלומר: "אמר רבא לרבה בר מרי: מהו המקור לפתגם הנפוץ 'בור ששתית ממנו - אל תזרוק בו עפר'?". רבה בר מרי מקשר אותו לנאמר בספר דברים: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג ח). על הנאמר בתלמוד רש"י מפרש: "דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו".
מדרש במדבר רבה על פרשת מטות מספר על משה, שביקש שלא לפגוע בַּמִּדְיָנִים בעצמו: "אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה. המשל אומר: בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן" (במדבר רבה כב ד), וכן ראו מדרש תנחומא על פרשת מטות, סימן ג'.
במדרש רבה על ספר שמות מופיע סיפור מקביל - משה מסרב להכות את היאור, מפני שהיאור הגן עליו בינקותו (כשמשה הושם בו בתיבת גומא):
”אמר לו [הקב"ה למשה]: 'היכן מצרים שותים?'. אמר לו [משה לקב"ה]: 'מנילוס'. אמר לו: 'הפוך אותו לדם'. אמר לו 'איני יכול להפכו. יש אדם שותה מן הבאר משליך אבן לתוכה?'. אמר לו: 'ילך אהרן ויהפכנו'. הלך אהרן והכהו, ונהפך לדם. למה לא הכה אותו משה? אמר: 'נשלכתי לתוכו ולא הזיקני', ובשביל כן הכהו אהרן“ (שמות רבה, פרשה כ, סימן א)
"'בירא דשתית מיניה מיא, לא תשדי ביה קלא'. משל זה הובא במדרש בעברית: 'בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן'. כאן אפשר להכיר את אי־מקוריותו של הנוסח העברי על־ידי השגיאה של המתרגם. בנוסח הארמי, המקורי, נאמר: 'לא תשדי ביה קלא'. 'קלא' פירושו גוש עפר, חוטר, טיט־חוצות, - כלומר, דבר המעכיר ומדליח את המים. ובזה מובן המשל יפה: אל תשלך אל אותו הבור רפש וטיט להעכיר את המים ששתית מהם. אבל המתרגם העברי לא מצא בעברית מלה אחת המוסרת בדיוק את ה'קלא' (מילה שעשויה להתאים בהקשר זה היא המילה רגב), ולכן לא דייק ויכתוב במקומה 'אבן'. ובזה סר טעמו ונמר ריחו של המשל, שהרי אבן אינה מעכירה את הים בבור, ומה איכפת להם להמים, אם משליכים לתוכם אבן"[1].
