פתע

פֶּתַע[עריכה]

בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא חָזוּהוּ מֵרֹאשׁ, שְׁלֹא הִתְכּוֹנְנוּ לָזֶה מֵחַמַּת חֹסֶר יְדִיעָה.
- "כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ פֹּה וּמַבָּטְךָ הַחוּם מֵגֵן עָלַי/ וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ נוֹגְעוֹת/ פֶּתַע/ כָּנָף אֶל כָּנָף" "כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ פֹּה", זלדה
- ”הֲלוֹא פֶתַע יָקוּמוּ נֹשְׁכֶיךָ, וְיִקְצוּ מְזַעְזְעֶיךָ; וְהָיִיתָ לִמְשִׁסּוֹת לָמוֹ“ (חבקוק ב, פסוק ז)
- ”אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה-עֹרֶף פֶּתַע יִשָּׁבֵר, וְאֵין מַרְפֵּא“ (משלי כט, פסוק א)

השורש פ־ת־ע הוא שורש מגזרת השלמים.

בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]