מארמית: "סְבַר אַפִּין". השורש ארמי סבר משמעותו מחשבה, ציפייה, תקווה; ומכאן סבר פנים = מחשבת הפנים, הבעתם.[1] מארמית התגלגל גם לערבית: سَبْر (סַבְּר) - הבעת פנים.
בלשון חז"ל מופיע תמיד בצירוף "סבר פנים יפות", מלבד בצורת הפועל "הסביר פנים". ככל הנראה בצורה המקורית המשמעות של "סֵבֶר" היתה מבע פנים (כמו בערבית), ו"פָּנִים" היה חלק מהתיאור, כלומר "סבר של פנים יפות".