"לבסוף התחלפה עוקצנותו בעצב. ליד שולחן ארוחת הבוקר היה אבא מציץ בי לרגע בעיני כלב חומות עגומות, ומיד היה מבטו בורח מפני מבטי ותחפר עמוק מאחורי עיתונו. כאילו הוא שירד מן הדרך והוא החייב להתבייש בעצמו. כאילו הוא חי בחטא." (סיפור על אהבה וחושך מאת עמוס עוז