בלשון המקרא שורש 'א-פ-ע' משמש בהוראה כללית שעינינה נשימה, נשיפה, משורש זה משתלשלת התיבה המקראית: אָפַע שהוראתה: הבל,ריק השוו: ”הֵן אַתֶּם מֵאַיִן וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם“ (ישעיהו מא, פסוק כד) ולכן פרשנים נטו לפרש את שם הנחש 'אפעה' כנובע מקולות רחשיו האופיניים. קרוב אל הפועל פעה העיברי השוו לערבית דרומית עתיקה: 'אפעו', אתיופית: 'אפעות'.
במילון ההרוגליפים של האגיפטולוג סיר ווליס באנג (Budge E A Wallis) מצויה התיבה בהגיית "אֵפְ" גם במשמעות 'אויבו של האל רא הנחש' (=serpent), וגם במשמעות של "להסתלסל","להסתובב" [2]. ראו גם - אֵט'פ (ꜣtf) בהוראת נחש-מיתי. בלשון מצרית קדומה בכתב חרטומים : הפַעֵאֹ ḥfꜣ.w ובהוראת - נחש