ער

עֵר (גם: עָר)[עריכה]

שאינו ישן, שנמצא בהכרה מלאה.
- "וכה ישבתי ער ולא ער, נים ולא נים, והתחילו עיני דומעות קצת" ("מספּורי יוחנן המלמד", י"ל פרץ)
- ”אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר“ (שיר השירים ה, פסוק ב)
- "...אפילו הוא ער והיא ישנה הוא ישן והיא ערה אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר..." (תוספתא, סדר נשים, מסכת גיטין, פרק ה')
בהשאלה היה פעיל, נמרץ.
- ”עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר“ (שופטים ה, פסוק יב)
הייתה בו מודעות לדבר, נתן תשומת לב.
- "יש מקום להאשים אותו על שלא היה ער לדבר." ("דוקטור אורלוב", יהודה שטיינברג)
- "מטבעו ער וקשוב הוא ישי הקטן, מבין דבר מתוך דבר ונענה לכל המתרחש סביבו במרץ ובלי דחוי." ("מחיי ישי התימני", מאיר דיזנגוף)
דמות מקראית בנו של יהודה אשר נולד לו מבת שוע ונכדו של יעקב. אחיהם הבכור של אונן ושלה.
- ”וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה“ (בראשית לח, פסוק ז)

(4:)כנראה והביטוי העלום מספר מלאכי ”ער וענה“ (מלאכי ב, פסוק יב) הוא דוגמא 'ללשון נקייה' (הנמנעת מאזכור מקראי של שם הפועל: אונן) או אף הועתקה כשגיאה, והכוונה לער ואונן (אחיו). הפסוק בא להזהיר את העושים מעשי ער ואחיו אונן באוהלי יעקוב : ”יכרת יהוה לאיש אשר יעשנה ער וענה (ער ואונן) מאהלי יעקב ומגיש מנחה ליהוה צבאות“ (מלאכי ב, פסוק יב)

השורש ע־ו־ר א הוא שורש מגזרת נע"ו/י הנוטה לפי משקל "פָּעֵל".

סוג עץ הנפוץ בחורש הים־התיכוני. לעליו ריח נעים והם משמשים תבלין בבישול.
- ”אנפקא דחמרא באטרפא דעראה“ (בבלי, מסכת גיטין – דף סט, עמוד ב)
- ער אציל נפוץ כשיח נוי בגנים משום שהוא נוח לעיצוב בגיזום.

לפי שם הצמח מארמית: במבואה לעיל מן התלמוד הבבלי. המילה משותפת גם לערבית: غَار (עָ'אר).

ערך בוויקיפדיה: ער אציל

טקסונומיה בוויקימינים: Laurus nobilis

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ער אציל

לשון המקרא מְבַקֵּשׁ רָעָה, אוֹיֵב.
- ”אֲשֶׁר יֹמְרוּךָ לִמְזִמָּה, נָשׂוּא לַשָּׁוְא עָרֶיךָ“ (תהלים קלט, פסוק כ)
- ”וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי; וַיהוה סָר מֵעָלֶיךָ, וַיְהִי עָרֶךָ.“ (שמואל א׳ כח, פסוק טז)
- ”דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהֶעֱמִידָה שׂוֹנֵא וְעָר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵי זֶה זֶה נְבוּכַדְנֶצַר.“ (בראשית רבה, פרשה לז, סימן ד)

ככל הנראה מקור המילה מארמית: ”עָנֵה בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר מָרִאי חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לְעָרָךְ.“ (דניאל ד, פסוק טז). מקביל למילה העברית צַר (חילופי צ/ע נפוצים בין ארמית לעברית, כגון ארץ/ארעא, חמץ/חמיעא, צאן/ענא).

לגבי הפסוק בשמואל, בתרגום השבעים ובתרגום הפשיטתא מופיעה גרסה אחרת: "ויהי עם רעך".
בכמה פסוקים שמופיע "עָרִים" בלשון רבים נחלקו המפרשים האם הכוונה לשונא או לעִיר, ראו לדוגמא ישעיה יד,כא; מיכה ה,יג.

לשון המקרא עִיר בְמוֹאָב, בִּירת מוֹאָב אוֹ כּינּוּי לְמוֹאָב כּוּלָה (תָּלוּי בַּפַּרְשָן)
- ”מַשָּׂא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב נִדְמָה כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר מוֹאָב נִדְמָה“ (ישעיהו טו, פסוק א)