"הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל - תשב עד שילבין ראשה." (כתובות פרק י"ג משנה ה')
"ירחמיאל החנוָני, אשר פשט את הרגל ונעלם מעיני העדה בשמיטת כספים" ("בעבור נעלים", י"ל גורדון)
"מעשים בכל יום הם, שסוחרים עומדים ופושטים את הרגל באונס או ברצון והם בורחים לשעה או יושבים בביתם וסוגרים דלתיהם בעדם, שוחקים ומטיבים את לבם וממתינים עד יעבור זעם" ("בעמק הבכא", מנדלי מוכר ספרים)
הניב מופיע לראשונה[1] במשנה: "הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל - תשב עד שילבין שערה" (משנה, מסכת כתובות יג, ה). מדובר בזוג שעבר את טקס האירוסין הקדום, הם כבר נשואים לפי החוק התלמודי אך עדיין לא עברו את טקס ה"קידושין" כדי שיוכלו לשכב יחד. (כיום האירוסין והקידושין נעשים יחד בטקס הנישואים). החותן אבי הכלה התחייב שהוא ישלם לחתן כסף כאשר ישלימו את הנישואין בטקס הקידושין. אך עתה מתברר שהוא לא יכול לשלם לחתן. הכלה, בתו של החייב, תיאלץ לפי דיעה זו של המשנה, להמתין עד שאביה יוכל לעמוד בדברו, והחתן אינו חייב להשלים את הקידושין וגם לא חייב להתגרש כדי לשחרר אותה להינשא לאחר, לפי החוק התלמודי. בהמשך המשנה יש דעה שהכלה יכולה להכריח את החתן להחליט לכאן או לכאן. בתלמוד הירושלמי והבבלי ניתנים הסברים מסובכים יותר למצב שבו מדובר.
רש"י מציע שני ביאורים לבחירה בביטוי "פשט את הרגל" בהקשרו:[2]
החייב התייאש באשר ליכולתו לפרוע את חובותיו, והוא פושט את רגלו קדימה ואומר לנושה שאין לו דבר מלבד רגלו המלוכלכת בטיט, ומציע לנושה לקחת את הטיט ולגבות ממנו את החוב.
החייב אומר לנושה שגם אם האחרון יתלה אותו על עץ (ואז רגליו יהיו פשוטות באוויר), אין לו דרך לפרוע את חובו.
לפי ר' עובדיה מברטנורה (בשם הרמב"ם) "פשט את הרגל" פירושו הלך לדרך רחוקה.
ר' מנחם המאירי מציע כי החייב מת, והמת מוטל בפישוט איברים.[3]
יתכן גם שהכוונה שהחותן "הושיט רגל" והמעיד את חתנו, גרם לו ליפול לחוב.
