תבנית:ערכים מתארחים/זמני

מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבה[עריכה]

חידוש של אליעזר בן־יהודה שמבוסס ככל הנראה על פרשנות שגויה. בן־יהודה דימה למצוא את המילה בצירוף "תופיני ריבה" המופיע במקורות. על יסוד המילה הערבית مُرَبَّب (מֻרַבַּّבּ) שמשמעותה "מרקחת פירות", הוא הציע לראות במילה "ריבה" שם עצם מן השורש רב"ב (על משקל סִבָּה מן סב"ב) במשמעות זו. לאמתו של דבר, הנוסח "תופיני ריבה" משובש כנראה וצ"ל "תופיני רכה". גם אם "ריבה" הוא הנוסח המקורי, יש להניח שזוהי צורת פועל וממילא אין יסוד לסברתו של בן־יהודה.

חידוש זה של בן־יהודה הפך מקור ללעג בחוגים מסוימים. עדות לכך מצויה בנובלה "שבועת אמונים" מאת ש"י עגנון שפורסמה ב־1943: "היה שם תלמיד חכם מתלוצץ על בעל המלון שטעה בפירוש המלות וקרא למרקחת של פירות ריבה" (עמ' 5). עם זאת, עגנון אינו מתאר את הסיבה להתלוצצות.

עגבניה[עריכה]

יחיאל מיכל פינס, שפעל יחד עם אליעזר בן־יהודה להפצת העברית, תרגם מגרמנית את כינוי העגבנייה דאז, Liebesapfel ("תפוח האהבה" בעברית), לעגבנייה, מהשורש ע־ג־ב - חשק, תאווה לאהבה. הרב קוק הסתייג משם זה, שיש לו קונוטציה מינית, והציע את השם "אדמונייה", אך דעתו לא התקבלה. אף בבית אליעזר בן־יהודה הסתייגו מן השם, והציעו את המילה "בַּדּוּרָה", שהיא צורה עברית למילה הערבית "בנדורה" (بَنَادُورَة). במשך כשני עשורים התקיימו "עגבנייה" ו"בדורה" זו לצד זו ולכל אחת תומכים משלה. עם הגעת החלוצים לארץ־ישראל הורחבה דריסת הרגל של "עגבנייה" והיא הפכה למילה השלטת.

פרדס[עריכה]

מפרסית עתיקה: pairi-daēza (גן סגור). המילה משותפת גם לשפות אחרות: pardaisā (סורית), pardēsu (בבלית), פַּרְדֵּיסָא (ארמית יהודית), فِرْدَوْسٌ (פִרְדַוְס, ערבית), parês (כורדית), paṛtêz (ארמנית), pardisa (מנדעית).

בהקשר היהודי, היו שדרשו את המילה כראשי תיבות של פשט, רמז, דרש, סוד.

פלדה[עריכה]

המילה מופיעה במקרא פעם אחת בלבד, בצירוף "אש־פלדות": "בְּאֵשׁ־פְּלָדֹת הָרֶכֶב בְּיוֹם הֲכִינוֹ" (נחום ב, ד). פירושה כ"פלדה" נסמך על משמעות מילה זו בפרסית pūlād ועל מקבילותיה בערבית فُولاذ (פוּלָאד), ובארמית־נוצרית ܦܘܠܕ (פּוּלָד). לפי פירוש זה משמעות הצירוף "אש פלדות": אש של הכבשן שבו מותכת הפלדה.

מנשר[עריכה]

את המילה חידש אליעזר בן־יהודה על בסיס המילה הערבית مِنْشَار (מִנְשָׁאר), "כרוז, מכתב גלוי", מן השורש نَشَرَ (נַשַׁרַ) "לפרסם".

בן־יהודה הציע לראות שורש זה בפסוק: "אֶל־חִכְּךָ שֹׁפָר כַּנֶּשֶׁר עַל־בֵּית ה' יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל־תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ" (הושע ח, א). על כך כתב בן־יהודה בעיתונו "האור" בשנת תרנ"ב: "הראית מימיך נשר תוקע בשופר? יש לו בערבית [לשורש נשׁ"ר] עוד משמעת: פרסם, הודיע ברבים איזה דבר חדש, איזו בשורה חדשה [...] מהשורש הזה נוכל לגזור השם מִנְשָׁר למה שקוראים בלשונות העמים מאניפסט, ובערבית מנשור".

עם זאת יש להעיר כי מבחינה אטימולוגית השערתו של בן־יהודה איננה מתקבלת על הדעת, משום ש־ش ערבית מקבילה לשׂי"ן עברית, ולכן היינו מצפים לשורש נשׂ"ר (ואולי נס"ר) במשמעות זו.

אלגביש[עריכה]

אלגביש היא מילה קדומה מאוד, המצויה במספר שפות שמיות, כגון אוגריתית ʾalgbṯ, אכדית ʾalgamīšu. המילה קשורה ככל הנראה אל השורש השמי ג־ב־ש או כ־ב־ש, שעניינו אבן.

אביונה[עריכה]

נסיון לתת שם עברי לאורגזמה, על פי "וְיָנֵאץ הַשָׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה" (קהלת יב, ה), אם כי בשנוי מה מהפרשנות המקובלת המופיעה לראשונה במסכת שבת: וינאץ השקד זו קליבוסת; ויסתבל החגב אלו עגבות; ותפר האביונה זו חמדה (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנב, עמוד א). רש"י מפרש שם: תבטל התאוה, חמדת התשמיש. ובפרושו לפסוק בקוהלת רש"י מסביר שהשרש הוא אבה.

אונגליון[עריכה]

מיוונית: euangelion) ευαγγελιον) - שׁלמי תודה, גמול, למבשר טוב, ובמובן הנוצרי: בשורה טובה. מיוונית: euangelos) ευαγγελος) - מבשׂר טוב, צרוף של ευ (טוב) עם αγγελος (שליח, מבשר).

מבול[עריכה]

נהוג לגזור את המילה מהשורש י־ב־ל. שורש זה משותף גם לערבית במשמעות גשם כבד והֶרֶס, ואף באכדית הוראתו גשם כבד. עם זאת ייתכן קשר לשורש נ־ב־ל, שעניינו הֶרֶס ומשותף גם לאכדית.

לענה[עריכה]

המילה משותפת לכמה שפות: לענתא (ארמית־גלילית), karān lāni (אכדית). ייתכן שיש קשר למילה הערבית لَعْنٌ ולמילה הנבטית לענת, שעניינן קללה.

כוכב[עריכה]

המילה משותפת לשפות רבות: כּוֹכְבָא (ארמית גלילית), ܟܘܟܒܐ (כוכבא, ארמית־סורית), كَوْكَب (כַּוְכַּבּ, ערבית), kwkb (ערבית דרומית), kōkab (אתיופית), kakkabu (אשורית), kbkb (אוגריתית), kabkabum (אמורית), kibšib (סוקוטרית). על פי השוואה לשפות אלו, נראה כי צורתה המקורית של המילה הייתה kabkabu*, הכפלה מבסיס ־kab*. בעברית הקדומה חלה היבדלות של הבי"ת הראשונה אשר הפכה לוי"ו: kawkabu*. מאוחר יותר חל כיווץ של הדיפתונג aw לתנועת o ארוכה. השורש כ־ב־ב בארמית, באכדית ובערבית עניינו שרפה ובעירה.

כדור[עריכה]

המילה משותפת לכמה שפות שמיות: kudûru (אשורית), kdrt (אוגריתית), כַּדוּרָא (ארמית). עם זאת זמן הופעתה המדויק בעברית איננו ברור. היא מופיעה פעמיים בספר ישעיהו:
"צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם שָׁמָּה תָמוּת וְשָׁמָּה מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ קְלוֹן בֵּית אֲדֹנֶיךָ" (ישעיהו כב, יח)
"וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת" (ישעיהו כט, ג)
פרשנים וחוקרים נחלקו ביניהם בשאלה אם בפסוקים אלה הכוונה למשמעות הידועה לנו כיום, או שמא לכ"ף הדימוי ואחריה המילה דּוּר (מעגל). היו אף חוקרים שהציעו לקרוא את המילה בפסוק השני "כְּדַוִד". בין אם הכוונה במקרא אכן הייתה לגוף עגול ובין אם לא, משמעותה הנוכחית של המילה מצויה עוד בתקופת חז"ל.

תפת[עריכה]

כל משמעויות המילה נובעות משמו של מקום בעמק גיא בן הינום שבו נהגו להקריב ילדים למולך: "וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בני בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ" (מלכים ב, כג, י). ככל הנראה מקור המילה במילה שמית קדומה שעניינה שרפה או אש והמקבילה לשורש העברי שׁ־פ־ת. שרידים לה ניכרים גם בשפות שמיות נוספות: תְּפָיָא (אח בישול, ארמית), أُثْفِيَّة (אֻתְ'פִיָּה - אחת מאבני הבסיס של הקדֵרה, ערבית). כמו כן הייתה הצעה לקשר בין תֹּפֶת לבין המילה הסנסקריטית tapti (חוֹם), אך רוב החוקרים לא קיבלו אותה. האטימולוגיות של חלק מפרשני המקרא (ראו להלן), שלפיהן המילה גזורה מהשורש ת־פ־פ, לא התקבלו אף הן.