לשון המקרא אחד מסוגי הקרבנות שהיו קרבים מן החי בבית המקדש. בדרך כלל בא כנדבה, ובשרו מתחלק לשלשה חלקים: האמורים - קרבים על גבי המזבח, החזה והשוק - ניתנים לכהנים לאכילה, ושאר הבשר - נאכל על ידי הבעלים בכל תחומי ירושלים.
בספרא (דיבורא דנדבה פרשה טז) גזרו משלום: "שמביא שלום לעולם" או משום ש"הכל שלום בהם: הדם והאמורים למזבח, החזה והשוק לכהנים, העור והבשר לבעלים". רשב"ם (ויקרא ג,א) גזר מ"שִלֵּם", כיון ששלמים מגיעים כתוצאה מנדר שצריך לשלם. שד"ל הביא לכך סימוכין: ”זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי“ (משלי ז, פסוק יד).[1]