נאות

לערך העוסק בלשון רבים לנָאוֶה נפוץ במקרא בצירופים נְאוֹת־; ראו נָוֶה.

נֵאוֹת א[עריכה]

לשון המקרא הסכים. התקבל לרצונו.
- ”אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר..אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ“ (בראשית לד, פסוקים טו – כג)
- ”וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת“ (מלכים ב׳ יב, פסוק ט)

לשון חז"ל בפרט: התקשט התייפה תיקן את צורכי גופו ולבושו. בהרחבה: השתמש^[1]
- ”משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין ואף על פי שיש בהן כלאים והן לצורך המועד אבל לא סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור..זה הכלל כל שנאותין בו ביו"ט משלחין אותו“ (משנה, מסכת ביצה – פרק א, משנה י)
- בית התבן, בית העצים, בית האוצר, הרי אלו פטורין. רפת הבקר פטור, אם היו הנשים נאותות בו חייב מסכתות קטנות מסכת מזוזה פרק א
- ”הסירות והיעים והמזמרות והמזרקות וכלים שהכהנים נאותין בהן באין מתרומת הלשכה“ (תוספתא, מסכת שקלים – פרק ב, הלכה ו)
- כל הנאות מדברי תורה נוטלין חייו מן העולם פסיקתא זוטרתא פרשת וזאת הברכה דף סב עמוד ב

”אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ.“ (משנה, מסכת ברכות – פרק ח, משנה ו) רוב המפרשים יֵאוֹתוּ - יהנו. בתלמוד ירושלמי ישנה סברא שהפועל יאותו -יבואו יתקרבו.

לשון ימי הביניים מה שטוב ומתאים ומתקבל על הדעת.
- וכל דבר שהוא מנגד פשטי הכתובים אין אנחנו מאמינים אמרתי לו תפח רוחו אם כן תורתכם בחיריית תופסים מה שהוא נאות לכם ומניחים מה שאינו נאות שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תשעד

↑ כן מה ששנינו כל הנאו' מד"ת וכו' ר"ל המשתמש בתורה לצרכו שלא לצרכה שזהו לשון נאות כדאמרי' בפ' בתרא דיומא שהנשים נאותות בהם ומפרשינן התם רוחצו' או מתקשטו'. ואמרינן בפ' בני העיר (כ"ח רע"ב) בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש ואין נאותין בהם ובמשנת שקלים (פ"ג מ"ו) ומייתו לה בפ' הקומץ רבה (כ"א ע"ב) תנן על המלח ועל העצים שהכהנים נאותין בהם וכן עד שיאותו לאורו (ברכות נ"א ע"ב) ואחרי' הרבה. ובירושלמי פ"ק דתעניו' (ה"ו) ובפ' בתרא דיומא (ה"א) יש נאות בחלומו והוא המשמש בחלומו וראה קרי(שו"ת תשב"ץ חלק א סימן קמז)