נאוה

יש להוסיף לדף זה את הערכים: נָאוָה, נַאֲוָה.

נָאוֶה[עריכה]

לשון המקרא שמראהו טוב. נעים ונחמד.
- ”...הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת-קוֹלֵךְ כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה.“ (שיר השירים ב, פסוק יד)
- ”שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה.“ (שיר השירים א, פסוק ה)
מתאים ומתקבל על הדעת.
- ”רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהוָה; לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה.“ (תהלים לג, פסוק א)
- ”כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר; כֵּן לֹא-נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד.“ (משלי כו, פסוק א)
בצורת הנקבה: נָאוָה: שם פרטי לנקבה.

כתיב מלא חלופי של נוה; השורש נ־א־ה או נ־ו־י/ה.
בספרים החיצוניים, נאוה בהוראת: נאה . לא נאוה לאנוש זדון. ועזות אף לילוד אשה (בן סירא י,יח)