מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
| ניתוח דקדוקי |
| כתיב מלא | מריר |
| הגייה* | marir |
| חלק דיבר | תואר |
| מין | זכר |
| שורש | מ־ר־ר |
| דרך תצורה | משקל קָטִיל |
| נטיות | נ׳ מְרִירָה; ר׳ מְרִירִים; נ"ר מְרִירוֹת |
- עברית חדשה סוג של טעם, מר במידה מועטה.
- ”בוקר, בפתוח הזקן את צרורו הדל, יוציא פת-דורה קטנה הנחתכת כגבינה, ימרחנה בשמן-זית מריר ויתבלנה בבצל ירוק [...].“ (בפרדס, מאת אסתר ראב, בפרויקט בן יהודה)
- לשון ימי הביניים עָצֵב, קוֹדֵר; כָּעוּס, רוֹגֵז.
- ”ומה אבל. דאבילות חדתא ולבו מריר על מתו. חייב להניח תפילין.“ (תשובות, תורתן של ראשונים, מאת ששנא גאון בר' תחליפא, תאריך פטירת המחבר 689, באתר מאגרים)
- ”הוא מתח על פניו חיוך מריר. “זה לא עובר כך, חיים כאלה, משלמים בעד זה אחר־כך; כן, משלמים בעד זה.”“ (דגל הדיו, מאת נתן שחם, בפרויקט בן יהודה)
- הוא אדם מריר בכללי, לא נעים לשהות בקרבתו.
- לשון המקרא סבל, מצוקה.
- ”יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם.“ (איוב ג, פסוק ה)
- איוב ג ה: יש הסוברים שיש לאמר "כִּמְרֵי-יוֹם", ראו "כמר". הלובשים שחורים, כצבע החושך והעננים בפסוק.[דרוש מקור]
