חרוב

מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חָרוּב[עריכה]

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא חרוב
הגייה* kharuv
חלק דיבר שם־עצם
מין זכר
שורש ח־ר־ב
דרך תצורה משקל קָטוּל
נטיות ר׳ חֲרוּבִים
חרוב
  1. עץ ירוק עד מתת־משפחת הקסאלפיניים שבמשפחת הקטניות. פריו מתוק, ובצורת תרמיל.
  2. סמל לאוכל דל, מאכל עניים
    • "אמר ..בן עזאי:
      ...אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל תמרים, חרובים, ולובש בגדים צואים, ויושב ומשמר על פתח של חכמים - כל עובר ושב אומר שמא שוטה הוא זה. לסוף אתה מוצא- כל התורה כולה עמו!"
      (אבות דרבי נתן יא)
    • "משל אומרים לאדם:
      מפני מה אתה אוכל פת שעורים? - מפני שאין לי פת חיטים.
      מפני מה אתה אוכל חרובים? - מפני שאין לי דבילה."
      (ספרי על במדבר יא)

גיזרון[עריכה]

  • החרוב נזכר לראשונה בלשון חז"ל, למרבה הפליאה אינו נזכר כלל בתנ"ך. שמו נובע, ככל הנראה, מצורתו, הדומה לחרב, אך יש המייחסים את שמו לתכולת המים הנמוכה שלו (יובש = חרבה). מארמית, זלגה המילה לערבית וממנה ללשונות רבות, ביניהן איטלקית (carruba), צרפתית (caroube) ואנגלית (carob).

מידע נוסף[עריכה]

  1. לשון המקרא
    • ”וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב חרי יוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה-כָסֶף
(מלכים ב, פסוק ו)
  • שרידים ארכאולוגיים בני אלפי שנים של החרוב נמצאו בסביבות א"י. (דר. יהודה פליקס)
  • חרוב - ביוונית עתיקה (κεράτια קֶרַטְ'אֲ), באכדית חרי יונים = חרובים. מקור השם האכדי giru הוא גרגר של חרוב, יחידת המשקל המקראית 'גרה' היא גרעין החרוב המוכר מהתקופה הרומית-ביזאנטית. בתקופת המקרא החרובים גדלו - "פרא" (אך לא גודלו!), ונאכלו רק בשעת דחק (משה הלד, אוניברסיטת שיקגו), "ראש החמור" הוא מין אחר של גידול בעל ערך, ייתכן שהוא החוביזה. (פרופ' מאיר בר-אילן)

צירופים[עריכה]

תרגום[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

ויקיפדיה ערך בוויקיפדיה: חרוב
ויקימינים טקסונומיה בוויקימינים: Ceratonia siliqua

הערות שוליים[עריכה]

  1. אין לומר "כף חרובים", כמו שנכתב כאן, בסעיף ד'.