חרוב

חָרוּב

לשון חז"ל עץ ירוק עד מתת־משפחת הקסאלפיניים שבמשפחת הקטניות. פריו מתוק, ובצורת תרמיל.
- ”התרחש להם נס ונברא להם חרוב ומעין מים.“ (בבלי, מסכת שבת – דף לג, עמוד ב)
- ”המוכר את השדה מכר את... ואת החרוב שאינו מורכב.“ (משנה, מסכת בבא בתרא – פרק ד, משנה ח)
- ”מעשר חרובין דרבנן.“ (בבלי, מסכת ראש השנה – דף טו, עמוד ב)
סמל לאוכל דל, מאכל עניים
- "אמר ..בן עזאי: [...] אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל תמרים, חרובים, ולובש בגדים צואים, ויושב ומשמר על פתח של חכמים - כל עובר ושב אומר שמא שוטה הוא זה. לסוף אתה מוצא - כל התורה כולה עמו!" (אבות דרבי נתן יא)
- "משל אומרים לאדם: מפני מה אתה אוכל פת שעורים? – מפני שאין לי פת חיטים. מפני מה אתה אוכל חרובים? – מפני שאין לי דבילה." (ספרי על במדבר יא)

החרוב נזכר לראשונה בלשון חז"ל.
אכדית: ḫarûbu (חַארוּבּוּ);^[1] סורית: ܚܲܪܘܼܒ݂ܵܐ (ḫarūwa); ארמית: חרובא; ערבית: خروب (ḫarōb). השם נקלט בשפות אירופיות, ביניהן איטלקית: carruba, צרפתית: caroube ואנגלית: carob.

החוקר משה הלד סבור שהחרוב נזכר במקרא בפסוק: ”וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב חרי יוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה-כָסֶף“ (מלכים ב׳ ו, פסוק כה), שבאכדית חרי יונים = חרובים; החוקור מאיר בר־אילן סבור כי "יש לשקול, שמא 'ראש חמור' המוזכר שם אינו אלא החלמית (כובזה) או ירוקת החמור (ומחירם: 8 ו־5 כסף בהתאמה)".^[2]
giru באכדית הוא גרגר של חרוב, ומכאן נגזר שם יחידת המשקל המקראית "גרה".

ערך בוויקיפדיה: חרוב

טקסונומיה בוויקימינים: Ceratonia siliqua