חרוב
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
חָרוּב[עריכה]
ניתוח דקדוקי | |
---|---|
כתיב מלא | חרוב |
הגייה* | kharuv |
חלק דיבר | שם־עצם |
מין | זכר |
שורש | ח־ר־ב |
דרך תצורה | משקל קָטוּל |
נטיות | ר׳ חֲרוּבִים |
- עץ ירוק עד מתת־משפחת הקסאלפיניים שבמשפחת הקטניות. פריו מתוק, ובצורת תרמיל.
- ”התרחש להם נס ונברא להם חרוב ומעין מים.“ (בבלי, מסכת שבת – דף לג, עמוד ב)
- ”המוכר את השדה מכר את... ואת החרוב שאינו מורכב.“ (משנה, מסכת בבא בתרא – פרק ד, משנה ח)
- ”מעשר חרובין דרבנן.“ (בבלי, מסכת ראש השנה – דף טו, עמוד ב)
- סמל לאוכל דל, מאכל עניים
- "אמר ..בן עזאי:
...אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל תמרים, חרובים, ולובש בגדים צואים, ויושב ומשמר על פתח של חכמים - כל עובר ושב אומר שמא שוטה הוא זה. לסוף אתה מוצא- כל התורה כולה עמו!" (אבות דרבי נתן יא) - "משל אומרים לאדם:
מפני מה אתה אוכל פת שעורים? - מפני שאין לי פת חיטים.
מפני מה אתה אוכל חרובים? - מפני שאין לי דבילה." (ספרי על במדבר יא)
- "אמר ..בן עזאי:
גיזרון[עריכה]
- החרוב נזכר לראשונה בלשון חז"ל, למרבה הפליאה אינו נזכר כלל בתנ"ך. שמו נובע, ככל הנראה, מצורתו, הדומה לחרב, אך יש המייחסים את שמו לתכולת המים הנמוכה שלו (יובש = חרבה). מארמית, זלגה המילה לערבית וממנה ללשונות רבות, ביניהן איטלקית (carruba), צרפתית (caroube) ואנגלית (carob).
מידע נוסף[עריכה]
- לשון המקרא
- ”וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב חרי יוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה-כָסֶף
-
- שרידים ארכאולוגיים בני אלפי שנים של החרוב נמצאו בסביבות א"י. (דר. יהודה פליקס)
- חרוב - ביוונית עתיקה (κεράτια קֶרַטְ'אֲ), באכדית חרי יונים = חרובים. מקור השם האכדי giru הוא גרגר של חרוב, יחידת המשקל המקראית 'גרה' היא גרעין החרוב המוכר מהתקופה הרומית-ביזאנטית. בתקופת המקרא החרובים גדלו - "פרא" (אך לא גודלו!), ונאכלו רק בשעת דחק (משה הלד, אוניברסיטת שיקגו), "ראש החמור" הוא מין אחר של גידול בעל ערך, ייתכן שהוא החוביזה. (פרופ' מאיר בר-אילן)
-
צירופים[עריכה]
תרגום[עריכה]
- אנגלית: carob, locust bean
- יידיש: באָקסער
- ערבית: خَرُوبْ (תעתיק: חַ'רוּבּ)
- צרפתית: caroubier (הגייה:כַּרוּבְּיֶה)
קישורים חיצוניים[עריכה]
![]() |
![]() |